<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן י"ב</h1>
<h2>דף כח:</h2>
יש דברים שיש בהם משום רפואה ויש בהם אסורין ויש בהם מותרין. גרסינן בשמונה שרצים (שבת ק"ח, ב') שורה אדם קילורין מערב שבת ונותנין על גבי עיניו בשבת ואינו חושש. ואמרי' התם בר ליואי הוה קאים קמיה דמר עוקבא חזייה דקא עמיץ ופתח, אמ' ליה כוליה האי לא שארו רבנן, הילכך כשנותנין הקילור והוא שלא יסתום ויפתח העין. ובפרק אין מעמידין בע"ז עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. ואפילו למישחק סמנין ואתויינהו דרך רשות הרבים מפני שסכנה היא לו. ודוקא כשהעין מוריד דמעות מרוב הכאב וקדחת ותחלת אוכלה, לאפוקי סוף אוכלה ופצוחי עינא דלא. ומעלין אזנים בשבת. וכן מעלין האסטומכא בשבת. ופרעתא סכנא היא ומחללין עליה את השבת, והיא מכת חרב. ואישתא סמירתא, הוא החמימות שסמר את הבשר, כמכה של חלל [דמי. ומכה של חלל] אינה צריכה אומד אלא מחללין עליו את השבת. ומכה של חלל היא מן השפה ולפנים בין בכתפיו בין במעיו בין בכבד בין בטחול. ופי' ה"ר יונה ז"ל מכה של חלל הוא שנתקלקל אחד מן האיברים הפנימיים מחמת מכה שיש בו או מפני בועה שנעשית בו. אבל מיחושין אין נקראין מכה ואין מחללין עליה את השבת אלא אם כן הוא מיחוש שיש בו סכנה. כגון אישתא סמירתא. והבולע נימא של מים שקורין שנגישואילה מותר להחם לו חמין בשבת ואדהכי יגמע חלא. והחושש בפיו מותר להטיל לו סם בשבת שהוא ספק נפשות. ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח. ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליה ומעלהו. ננעלה דלת בפני תינוק, שובר את הדלת ומוציאו. ומי שנשכו כלב שוטה או כיוצא בו, אפילו ספק ממיתין ספק אין ממיתין, עושין לו כל צרכי רפואה להצילו. מי שנגפה ידו או רגלו, צומתו ביין ולא בחומץ. ואם היה מעונג אפי' ביין אסור. וגב היד וגב הרגל כמכה של חלל הם ומחללים עליהם את השבת. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע ומטבל כדרכו, ואינו חושש. החושש בגרונו לא יערערנו בשמן, אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון. ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין ושמן, אבל סך הוא את השמן. ולא שמן ורד אלא במקום שהבריאים סכין אותו. ומותר לסוך שמן ומלח בכל מקום. בפרק בהמה יוצאה (נ"ג, ב') סכין ומפרכין לאדם ולא לבהמה. ובמקום מכה וצערא מפרכין אף לבהמה. וגבי יום הכיפורים אמרינן (יומא ע"ז, ב') מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו.
בתוספתא (שבת פי"ג ה"ז) אין לועסין מוסתכי בשבת. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אם מפני ריח הפה מותר. לא ישוף אדם סם בשיניו בזמן שמתכוין לרפואה, ואם מפני ריח הפה מותר. (ק"ט, ב') לא יאכל אדם דברים שאינם מאכל בריאים כגון אסוביון [נ"א אזוביון], ולא דברים המשלשלין, דאסור לבריא להתרפאות משום גזירת שחיקת סמנין. ולא ישתה דברים שאין דרך הבריאין לשתותן. אבל אוכל אדם מאכלים שדרך הבריאים לאוכלן, ושותה משקין שדרך הבריאין לשתותן כגון האזוב. ואע"פ שמרפאין ואוכלין כדי להתרפאות, הואיל ומאכל בני אדם הבריאים הוא מותר. (ק"מ, א') השותה חלתית מערב שבת והרי הוא שותה והולך, מותר לשתותו בשבת במקום שנהגו הבריאים לשתות החלתית. (קל"ד, ב') אין נותנין חמין על גבי המכה ולא על גבי המוך שעל המכה, ולא ע"ג המוך ליתנו על המכה, אבל נותן הוא חוץ למכה (ושותה) [ושותת] ויורד למכה. ונותנין מוך יבש על גבי המכה, ואם היה ישן אסור שדומה לרטייה. (עירובין ק"ב, ב') רטייה שפירשה על גבי קרקע אין מחזירין אותה, ואם פירשה על גבי כלי מחזירין אותה. ומקנחין פי המכה ואין מקנחין הרטייה משום שמא ימרח, דאסור בשבת. (ק"ט, א') ואין רוחצין במים המשלשלין ולא בטיט ולא במים הרעים, שכל אלו הם צער, ובשבת בעינן עונג. ואם לא נשתהה אלא מעט, אע"פ שיש לו חטטין בראשו, מותר. (קמ"ז, א') ואין מתעמלין בשבת וזהו המיגע עד שיזוע שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע, מפני שמעמלתו רפואה. וסכין ומשמשין בבני מעים והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. מי שכרסו מלא ורוצה לעשות הקאה שקורין אפוקטויזין, בידו מותר, אבל על ידי סם אסור. ובחול אע"פ שיש בו הפסד אוכלין, אם מתרפא בו מותר. וכן כתב רי"ף ז"ל בפרק חבית.
וכתב הרמב"ן ז"ל לחולה שאין בו ספק אין מתירין לו אפי' שבות דרבנן על ידי ישראל (או) [אלא] על ידי גוים. ומה שאמרו (כתובות ס', א') גונח יונק בשבת התם מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. וכן מה שאמרו מחזירין את השבר בשבת, היינו כלאחר יד אע"פ שהוא שבות אינו דומה ואינו נראה כעושה מלאכה, וכל שאין בו משום מראית העין התירו משום חולה. מה שאין כן בכוחל ומסייע שהיא מלאכה הנעשה בחול ודומה למחלל שבת. וכתב עוד, והוי יודע שלא התירו דברים הללו אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של אדם, כגון חיה שלשים יום, אי נמי בסכנת אבר אחד. וכן מיכחל עינא בסוף אוכלה ופצוחי עינא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא, אין מתירין אפי' שבות של דבריהם. ואפי' על ידי גוי. ולא עוד אלא בדבר שאין בו מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין וזהו חושש בשיניו לא יגמע את החומץ ע"כ.
